מירי הייתה תינוקת מקסימה שנולדה להורים אוהבים ממעמד סוציואקונומי נמוך מאוד. משפחתה התגוררה בדרום תל אביב. הוריה היו עמלי כפיים שהזיעו רבות לפרנסם,  האם עבדה בניקיון בתים בזמן שהאב, נהג משאית, נעדר שעות ארוכות מהבית עקב עבודתו.

בחודשים לפני לידתה חלתה אמה של מירי במחלה ניוונית קשה, דבר שהקשה עליה את הטיפול בפעוטה לאחר הלידה. בעקבות זאת נאלץ האב לשהות זמן רב בבית על מנת לטפל באשתו החולה ובבתו התינוקת. המשבר הכלכלי הטיל צל של ייאוש על בני הבית, והמצב היה עגום עד מאד.

פתיל חייה של האם הצעירה המשיך לדעוך בעקביות עד לפטירתה הטראגית לאחר שלוש שנים. לבעל השכול לא היו כלים להתמודד עם האסון הכבד ומירי הקטנה נשארה בודדה, מופנמת ומוזנחת. הדחייה החברתית ממנה סבלה המשיכה לרדוף אותה כמו צל במשך כל שנות ילדותה ונערותה. אביה התדרדר לסמים קשים שגרמו לפגיעה חמורה בכבד. לאחר ניסיונות שיקום רבים שלמרבה הצער, הסתיימו בכישלון, נאלצו רשויות הרווחה להוציא את מירי מביתה. היא עברה לגור אצל משפחת אומנה שם, טיפלו בה במסירות והעניקו לה את החום והאהבה שכל כך חסרו לה.  

אך גם שם המשיך המזל הרע לרדוף את היתומה הצעירה. מירי עברה התעללות משך תקופה ארוכה ע"י דוד המשפחה האומנת, שגילויי חיבה המזויפים שלו היוו מענה מחריד לחום שהיתה זקוקה לו כל כך.

מירי הועברה למוסד לילדים בצפון, אך לא הצליחה להסתגל לאווירה המוסדית. היא כה השתוקקה לחום, אהבה ותשומת לב אישית. את מה שלא יכלה לקבל שם במוסד, היא חיפשה במקום אחר – ברחוב. כשסירבה ללכת ללימודים בבית הספר, הבינו הרשויות שמירי לא יכלה להישאר במקום זה. כעת כבר בגיל ההתבגרות, היא הועברה למוסד בגוש דן, שם יצרה קשר טוב עם אם הבית, אישה טובת לב במיוחד. האישה הנבונה קלטה שמצבה הנפשי המעורער של מירי כתוצאה משנות טראומה רבות דורש טיפול מקצועי מיידי על מנת לרפאות את נפשה הפצועה. 

אם הבית הכירה היטב את העבודה המקצועית והמסורה של "בית חם" בקידום בריאות הנפש וטיפול בטראומה. ללא שהיות, היא הפנתה את מירי לאבחון במרפאת בני ברק הסמוכה, אחת מ-7 מרפאות בריאות הנפש שהארגון מפעיל.

לאחר תהליך ארוך של טיפול רב-תחומי פרטני וקבוצתי, המודעות העצמית של מירי החלה לפרוח. בתוכנית שיקום תעסוקתי של בית חם, בליווי צוות מקצועי ומסור לאורך כל הדרך, רכשה מירי כישורי חיים, כישורי תעסוקה וקשרים בין-אישיים. ביטחונה העצמי עלה בצעדים זעירים – זהירים ולאחר מכן, בקפיצות גדולות. היא החלה להפגין אכפתיות כלפי הסביבה, לתת אמון בזולת ולבנות לעצמה חיי חברה תקינים. הטיפול והשיקום המקיפים שמירי זכתה לקבל בבית חם על סף גיל הבגרות מנעו ממנה להפוך למטופלת פסיכיאטרית כרונית.

כיום, מספר שנים אחרי שסיימה מירי לימודי עבודה סוציאלית היא מצליחה לסייע ולהעניק למטופליה ממקום עמוק ומבין באמת ולהדליק גם אצלם את הניצוץ החבוי בלב